הלומד סוגיא מגיע לשלב בו ניגש למלאכת עריכת מערכה, תחילתו מצד הפנימי, כלומר הבהרת הבנת שכלו (ואף נפשו ולבו) בענייני הסוגיא , ועל ידו צועד לצד החיצוני, כלומר ביטוי החוצה, בלשון פיו או בעט ברזל, את בנין המערכה שבנה.
ב. אין ספק שקיימת השוואה והקבלה בין לומד זה ל"בנאי", משום שמלאכת הבנין, הכוללת העלאת רעיון מופשט על הדמיון, עריכת תוכניות מפורטות, חפירה לתוך עומק הקרקע עד הגעה לסלע אם, יציקת היסוד, ובנין קומה אחת על זו שמתחתיה, עד לגימור של הבנין בטיח וסיד, כל זה זהה במלאכת הבנין בעולם מוחשי של בנין אבנים, למלאכת הבנין בעולם המופשט של בנין רעיוני.
ג. בנוסף לכך, קיימת השוואה והקבלה בין לומד זה לאומן הניגש לאומנות, בין אומן בתחום המוזיקה, בין בתחום הציור, ובין בתחום הפיסול.
נתמקד כאן באומנות הפיסול.
ניקח כדוגמא שני אנשים, א' מי שאינו אומן, אלא "עם הארץ" בנושא הפיסול, ואילו השני, אומן "פוסל".
הראשון מתחיל במלאכתו ליצור פיסול של גוף האדם, ותחילת דרכו בבחירת שש אבנים. א' לראש, ב' לידים, ב' לרגלים, ואחד למרכז הגוף.
לאחר יגע רב, וכפי יכולתו, הצליח להשיג דימוי מה לחלקי גוף האדם, ניגש למלאכת הרכבת החלקים יחד לחברם להיות גוף אחד. בעיצומו של מלאכה זו נצרך למיני אמצעות החיבור למיניהם, כגון דבק, מברגים, וכדומה.
לאחר השלמת מלאכתו, במקרה הטוב, התפר בין כל חלק וחלק ניכר במלוא עוזו, דבר המכביד על הדמיון בינו לבין אדם החי. במקרה הרע, הפרופורציה בין אבר לאבר הוא בסתייה כל כך גדולה, שנוצר כעין מפלצת בדמות האדם.
האומן בפיסול, ה"פסל", ברואה את יצירה זו, איננו יודע בנפשו האם לצחוק או לבכות, הוא ניגש ל"עם הארץ" זה, ובחסד משתדל להסביר לו את שורש הטעות.
"אין מושג של חיבור חלקים שונים באומנות הפיסול. להיפך. 'פיסול' מלשון 'פסולת', ומשום שאומן הפיסול לעולם לא יגע בפסל עצמו, מתחילת עבודתו עד השלמתה. אין נגיעה כלל בין ה"פוסל" לבין עצם יציר כפיו ה"פסל". אומנות הפיסול זה אך ורק בפסולת, כלומר להוריד את הפסולת מסביב."
מספרים על מיקלאנג'לו שהגיע למחצבה בפררה איטליה ובחר גוש של אבן שיש לצורך הפסל שתכנן לעשות. שאל אותו בעל המחצבה,"מדוע בחרת באבן זה? הלא ישנם אבנים כאן במחצבה יותר טובים ויותר יפים."
ענה לו מיקלאנג'לו, "נכון מה שאמרת, ישנם הרבה אבנים טובים יותר. אבל מה אעשה? הנה יש בתוך אבן זו מלאך, ואני חייב לשחררו".
ד. יש בהשואה והקבלה זו לפיסול כמה הבטים, וכמה ביטויים, אולם ניקח כעת אחד מהם בלבד.
שני אנשים הנ"ל הניחו כלי הפיסול וניגשו ללמוד סוגיא ד"מלוה להוצאה ניתנה", למדו משניות גמרא וראשונים, והגיעו לשלב של בנין המערכה.
הראשון, כדרכו בקודש, מתחיל שוב עם שש "אבנים", הלא הם שש קושייות שנתקשה בהן בגמרא וראשונים הנ"ל. הוא ניגש ליישב אותן, אחת לאחת, ולאחר שגמר מלאכתו זו, מתחיל במלאכת ה"חיבור", ואף כאן, במקרה הטוב, התפרים מפריעים מאד, ובמקרה הרע, החלקים מצויים אחד לאחד ללא רצף של הבנה כלל.
זאת ועוד, על אף שבהחלט יישוב הקושייות יסייע בעדו לבנות מערכה ב"מלוה להוצאה ניתנה", אולם בחיפוש אחר האמת מה היא הנקודה המרכזית של הענין, מאן יימר שבתוך קושייותיו נמצא דבר אשר יורה דרכו בהבנת אמיתת הענין. אולי כן ואולי לא.
ואילו אדם השני, בתחילת מלאכתו, אינו פונה לרשימת הקושיות אשר הקשה. אצלו יישוב הקושייות נשאר לבסוף. הוא אינו מתכנן בניינו בקושייות ויישובן. להיפך. יישוב הקושיות אצל אומן הפיסול אינו אלא הגימור לאחר עיקר הבנין.
הוא פונה תחילה לשאלה ולא לקושיא, לשאלה של חקירה, כלומר, מהו באמת, ביסוד, במהות, המושג של "מלוה להוצאה ניתנה"? הוא יושב וחושב, דורש וחוקר, מעלה אפשריות, ודוחה אותן.
הוא לעולם לא יתעסק במלאכת החיבור. הוא לעולם לא יגיע במו ידיו בדבר הנקרא מלוה להוצאה ניתנה. הוא עובד רק להסיר את הפסולת מסביב, לדחות את הערפל, לשחרר את המלאך, המושג במלוא בהירותו, מתוך האבן.
יתכן והוא יצליח פחות, והמושג לא יתברר בבהירות, יתכן שהוא יצליח יותר, ו"מלוה להוצאה ניתנה" יצא מבריק ומצוחצח לאור השמש.
אבל "תפר" אחד לא ייראה ולא יימצא בכל מה שהוא עושה.
ה. לאחר שיגמור ללבן ולהבין את המהות והיסוד מתוך חקירתו, והמושג ייחשף במלוא עוז בהירותו, אז יקשט הבנין ביישוב הקושייות, לא בכוונה ליישבן, אלא ככל שהצליח לחשוף הענין, הקושיות ייפלו כלא היו, אחת לאחת.